פסק-דין בתיק רע"א 1526/04

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא י' גרוס, וכבוד השופטים א' קובו, מ' רובינשטיין), במסגרתה נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום. בבית משפט השלום נפסק כי האירוע בו נפגע המבקש אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

           ביום 10.8.1994, הבחין המבקש באדם בשם ראאף בן עבד אל מאלק ראשיד (להלן: ראשיד) מנסה לגנוב פירות ממטעיו. לאחר שניסה המבקש לעצור בעדו, פגע בו  ראשיד באמצעות רכבו ונמלט מהמקום. הוא נתפס והועמד לדין. בית משפט השלום בפתח תקווה הרשיע את ראשיד בעבירות של ניסיון לגניבה, גרימת חבלה חמורה, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, ובהפקרה לאחר הפגיעה. בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי ראשיד נהג ברכבו לעבר המבקש, פגע ברגלו הימנית, בידו הימנית ובמותנו. לאחר מכן, עצר ראשיד את רכבו, ושב ונסע לכיוון המבקש, פגע בו וגרר אותו על הקרקע לאורך מחצית המטר. בהמשך, חזר ראשיד ופגע שוב במבקש, ורק אז עזב את מקום האירוע מבלי לעצור ולעמוד על תוצאות מעשיו.

2.        המבקש הגיש תביעה אזרחית כנגד ראשיד וכנגד המשיבה, קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית). בתביעתו, טען כי האירוע בו נפגע היה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים, ועל כן הינו זכאי לפיצוי בגין נזקיו מראשיד, וכיוון שלא היה ביטוח תקף לשימוש ברכב - גם מקרנית. הצדדים הסכימו, כי עובדות המקרה הינן העובדות כפי שקבען בית משפט השלום בפתח-תקווה, בהכרעת-הדין בעניינו של ראשיד. בהתבסס על עובדות אלה, דן בית משפט השלום בשאלת חבותם של ראשיד ושל קרנית והגיע לכלל מסקנה, כי האירוע בו נפגע המבקש נופל לגדרה של החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים ועל כן אין לראות בו תאונת דרכים. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי, לאחר שערך סקירה מעמיקה ומקיפה של הוראות הדין בסוגיה זו, דחה את הערעור והותיר את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו. על החלטה זו באה בקשת רשות הערעור שבפני.

3.        המבקש טוען כי שגו הערכאות קמא בקובען כי האירוע בו נפגע נכנס לגדר החזקה הממעטת שבחוק הפיצויים. לשיטתו של המבקש, אין להשוות בין פגיעה באדם באמצעות רכב לפגיעה בו באמצעות סכין או אקדח - שהרי הנהג הפוגע משתמש ברכב, שולט בו, והופך את כוחו משקלו ומהירותו לכלי משחית - ומכאן שאין לשלול, ממי שהנפגע מדריסה מכוונת, פיצוי לפי חוק הפיצויים. הוא טוען גם כי הפרשנות שניתנה לחזקה הממעטת אינה מתיישבת עם הוראות סעיפים 7(1), 7ב ו-8א לחוק הפיצויים, שתהפכנה, לטענתו, לאות מתה אם תיוותר פרשנות זו על כנה. המבקש סבור כי הפרשנות שנתנו הערכאות דלמטה לחזקה הממעטת מרוקנת מתוכן את הסייג לחזקה הממעטת, הדורש כי "...הנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי" (סעיף 1 לחוק הפיצויים). לטענתו, יש להבחין בין המעשה - שהינו הפעולה הפיזית המכוונת - לבין השימוש ברכב המנועי - שהוא, אליבא דמבקש, הנסיעה ברכב. כך, לשיטתו, בשונה ממקרים בהם נגרם הנזק כתוצאה מפיצוץ מטען חבלה - שאז המעשה גורם ישירות לנזק - במקרים כמו זה שבפנינו הנזק הינו תוצאת השפעת המעשה על השימוש ברכב.

           המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטותיהם של בתי המשפט קמא. היא סבורה כי אין ליתן למבקש רשות לערער עליהן שוב, שכן המדובר, לטענתה, "במקרה הקאלסי" של תאונה מכוונת. סוגיה זו נדונה והוכרעה בפרשת לזר (ע"א 2199/99 עיזבון לזר נ' רשות הנמלים, פ"ש נ(1) 938) והמקרה הנוכחי אינו מעלה כל שאלה משפטית כללית שנפקויותיה חורגות מגדר המקרה דנן. קבלת טענותיו של המבקש תחייב, כך סבורה המשיבה, לעיין מחדש בהלכה שנקבעה בפרשת לזר ולבטלה.

4.        לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין כל ממש בבקשה. אם יש מקרה שאינו מצדיק דיון נוסף ושלישי - זהו המקרה. שתי הערכאות דלמטה עשו מלאכתן נאמנה ונכונה ולא מצאתי כל פגם בפסקי הדין שנתנו. הפרשנות שנתנו הערכאות דלמטה לחזקה הממעטת מתיישבת היטב עם תכליתה של הוראה זו ועם פסיקתו של בית משפט זה. אשר לטענות ביחס לסעיפים 7ב ו-8 לחוק הפיצויים - שאלת נפקותם של סעיפים אלה לאור הפרשנות שניתנה לחזקה הממעטת נדונה כבר בפרשת לזר. נפסק שם כי תחולתם של סעיפים אלה תצטמצם בעיקר למקרים בהם חל הסייג לחזקה הממעטת (פרשת לזר, המוזכרת לעיל, בע' 956). ואכן, דומה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים במקרה זה מתמקדת בשאלת פירושו ותחולתו של הסייג לחזקה הממעטת. בעניין זה, צודקת המשיבה בטענתה, לפיה לא ניתן לקבל את ההבחנה שעושה המבקש בין המעשה לבין השימוש ברכב, שהרי במקרה דנן המעשה - הדריסה - הינו עצם השימוש ברכב. קרי, המעשה המכוון והשימוש ברכב - חד הם. מכאן, שהנזק שנגרם למבקש הינו תוצאתו הישירה של המעשה והסייג לחזקה הממעטת אינו חל על עניינו.

           הבקשה נדחית. המבקש ישא בשכר טרחת עורך-דינה של המשיבה בסך 15,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ד באייר תשס"ד (5.5.2004).

                                                                                                       ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: